<h1>ספר התרומות שער נ"א חלק ד'</h1>
<h2>דף ע.</h2>
ודע והבן כי יש מן המורים שהורו שצריך לכתוב המוכר שטר חוב לחבירו בכתיבה ומסירה בשטר המכירה זיל דון והנפק לנפשך, ואי לא [לא] מצי לאשתעויי דינא בהדיה בעל כרחו דלוה, דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את. וחזו לה מההיא מילתא דגרסינן בכתובות [פ"ה ע"ב] דקריבתיה דרב נחמן זבנה לכתובתה בטובת הנאה, אגרשא ושכיבא ושבקא ברתא, אתו לקוחות ותבעוה לברתא. אלמא בהדי ברתא הוא דהוו מצו למידן, בהדי בעלה דהוא אבוה דברתא והוא לוה לא מצו למידן. ועוד דאמרינן התם [פ"ו ע"א] אי פקח האיך מקרקיש ליה בזוזי וכתיב ליה שטרא על שמיה, אלמא אי משעבד ליה נפשיה משתעבד ליה ואי לא לא משתעבד ליה. אבל אי כתב ליה לשון הקנאה דזכה בו ובכל שעבודו וכתב ליה זיל דון והנפק לנפשך בודאי משתעי דינא בהדיה בעל כרחיה, דלא גרע מהרשאה, וכ"ש הא דכולי ממונא דלוקח הוא. כך דעת הראב"ד שכתב במשפטי ההרשאות [תמים דעים סימן ס"א]. ויש תימא דאטו מי גרע לישנא דקני לך הוא וכל שעבודו מלשון דון וזכה לנפשך. נשאר לנו עדיין לברר שטר משכונה של קרקע לחברו אם קונה אותו במסירה בלא כתיבה או בכתיבה בלא מסירה. ובזה הורו המורים דבמסירה בלא כתיבה פשיטא דלא קני, אך בכתיבה בלא מסירה כיון שירד והחזיק בקרקע וזה כתב לו שיזכה בו וכל שעבודו שיש לו לאותה משכונה זכה בה אע"פ שלא מסר לו שטר משכונתו. ודוקא מוחזקת אבל אינה מוחזקת הרי היא כמלוה בלא משכונה, וכמאן דלא מטי ממונא לידיה דאמי ושטרא לגוביינא קאי. ולדעת הרב יוסף הלוי אבן מיגש ז"ל דקאמר כיון דלסלוקי בזוזי קאי דינא כמלוה, לא שנא החזיק בהו כשאר מלוה הוי ולא מקניא אלא בכתיבה ומסירה. ומסתברא דחוב על משכון מטלטלין כיון דמסר ליה ניהליה קני ליה אע"ג דלא כתב ליה מידי ואע"ג דלא מסר ליה שטרא דאית ליה עלייהו. אי נמי אם הלוה עליהם בלא שטר מכי מסר המטלטלין של משכונו לחברו וזיכהו לו מלוה שיש לו עליה ומשך המטלטלין קנה החוב, מידי דהוה אאשה שאם קדשה במשכון דאחרים שהיא מקודשת [קדושין ח' ע"ב] מפני שבעל החוב יש לו קצת קנין בגופו של משכון, ואע"פ שאינו קונה גופו של משכון מ"מ קני ליה כנגד חובו, וזה הבא אחריו זוכה במשיכתו ובתפיסתו מכח הראשון.
<h2>דף צח:</h2>
והיכא דידיעא וברירא מילתא דמכר שט"ח לחברו ומסר ולא כתב או כתב ולא מסר ואף לא הקנהו לו אגב קרקע, או שכתב ומסר ולא כתב שיזכה בו ובכל שעבודו, נמצא שלא יזכה בגוף ממון החוב כי אם בגופו של שטר, וכמו שפסקנו [ב"ב ע"ו ע"ב] וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך, אין לצור ולצור, אלמא דמהניא ליה המסירה שהמכר קיים מכל מקום לענין גוף השטר שיוכל להשתמש בו בכל תשמיש שירצה. הלכך יש לנו לומר ולדעת אם כופין הלוקח שיחזירנו לו אם נותן לו המוכר מעות המכר שקבל מידו, או אם יש לו להחזירו ללוה אחר שפרעו למלוה. מי אמרינן כיון שפסקנו דזכה בה לצור ולצור אין כופין אותו להחזירו לאותו נייר, דמצי טעין בעינא לצור ואמינא אנקוט בידי כל דהוא, או דלמא כיון דהמקח בטל הוא והוא לא קנאו אלא לראיה שבהן וראיה לא קנה מקבל מעותיו מן המוכר ומחזירו לו או יכופנו להחזירו ללוה אחר שפרעו ויקבל זה מעותיו, דדיליה הוא שטרא בתר פרעון. ובהאי דינא איכא מ"ד דכיון דאמר מוכר ללוקח אהדריה ניהליה ללוה דהא פרע לי מחייב למיהדריה ניהליה ואפילו בלא חזרת דמי קנייתו, דכיון שזה קבל מעות הלואתו ממנו השטר בטל הוא ויחזירנו לבעליו, ומאן נינהו לוה, דשטרא אחר פרעון דיליה הוא, וכדאמרינן [ב"ב קס"ז ע"ב] והלוה נותן שכר, ואפילו בעסקא. וכמו שאנו מוצאין בכל התלמוד [ב"ב ע' ע"א] דמצי מלוה למימר ללוה שטרא בידי מאי בעי, אלמא ששטר המלוה נקראת שטרו של לוה. וכדאמרינן נמי [כתובות י"ט ע"ב] זמנין דזייר ליה אפשיטא דספרא כדתנן והלוה נותן שכר. כל זה מוכיח שהשטר של הלוה הוא אחר שפרעו למלוה, וזה ודאי שקנאו לגבות הממון שכתב בתוכו ולא זכה בו מפני שלא קנהו על דרך הראוי לו, וזה שפרעו למלוה שעדין הוא שלו כדין עשה מה שעשה, וזה יחזיר לו שטרו בכל מקום שהוא ואח"כ יריב עם המלוה שיחזיר לו מעותיו שלקח ממנו. וראיה והכרח לסברתם שחייב הקונה להחזיר השטר ללוה שפרעו למלוה, ההיא דקתני [כתובות פ"ו ע"א] המוכר ש"ח לחברו וחזר ומחלו מחול, ואמר אמימר ומגבי ביה דמי ניירא לבעליו, ובודאי א"כ הוא שהלוקח יכול להחזיק בשטרו שקנה ולא בעי לאהדורי, והרי השטר עומד בידו מי הוציאו מרשותו שמשלם לו דמי ניירא, אלא מוכחא מילתא דעליה דלוקח לאהדורי ללוה מאחר שהמלוה מחל לו את חובו, וה"ה אם פרעו למלוה כיון שמסר ולא כתב, דכיון דפרע או מחל חד דינא אית להו והרי השטר בטל, דמה לי מחלו מה לי פרעו וקבל הלואתו מידו, הרי בשניהם בטל השטר ויחזירנו הלוקח ללוה דדיליה הוא, אלא שריב לו עם המלוה שמכר לו ממכרו ואחר כך נפרע ממנו, והלוה פטור ומוציא ממנו שטרו בעל כרחו והמוכר ישלם לו מעותיו, ואע"פ שלא זכה בה אלא לצור, כיון דדינינן דינא דגרמי [והוא] כיון דלא מצי לאוקומי בידיה לצור על פי צלוחיתו מיהא מ"מ לא גרע משאר מכר דאחריות מעות שקבל מידו עליו.
ולסברא דהני אם כתב ומסר המוכר שטר חובו לחברו וכתב לו שקנה הוא וכל שעבודו, אם הלך הלוה אח"כ ופרע למלוה והניח קונה פטור הלוה, דאע"ג דלא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את, מיהו אם פרע למלוה שלו נפטר והרי השטר בטל ויחזירנו הקונה ללוה על כרחו, אלא שריב לו עם המלוה שקבל מעותיו והלוה פטור. וכן כתב הר"מ בר יהודה שנפטר הלוה אם פרע למלוה אע"פ שהלוקח קנאו בכתיבה ומסירה. אבל לא פירש אם נכוף אותו להחזיר השטר ללוה. וזה טופס לשונו, המוכר ש"ח לחברו ואח"כ באו המלוה והלוקח ותבעו הלוה וכל אחד מהם תובע החוב לעצמו, אם אין הלוקח מקפיד בין שיתן לו בין שיתן למלוה וקא אתי לוה קמן למשאל למאן ניתבינהו, הא ודאי פשיטא לן שהדין עם הלוקח ומלוה לאו בעל דברים דלוה הוא, הואיל ומכר ש"ח לזה. וכ"ש אם הלוה מקפיד בכך על המלוה ודעתו קרובה אצל הלוקח. וראייתנו בזה ההיא דקתני בגט פשוט [ב"ב קע"ג ע"א] גבי שני יוסף בן שמעון דקתני שיכולין להוציא שטר על אחרים, דמצי למימר ליה אי מנאי יזפת פרען ואם מהאיך כיון דאותיות נקנות במסירה פרען דהא החוב דידי הוא, אלמא דלא מצי למיטען לוה ללוקח לאו בעל דברים דידי את. אבל אם הלוה מקפיד על הלוקח ודעתו קרובה אצל (הלוה) [המלוה], בזה יש מחלוקת בין חכמי הדור, ואנן ס"ל דמההיא שעתא דכתב ומסר לו מלוה ללוקח ש"ח אשתעבד לוה ללוקח בעל כרחיה, וכל כמה דלא מחיל גביה דמלוה קאי לוקח במקום מלוה, וקפידתו של לוה לא תועיל כלום למלוה. אלא שאם קדם ופרע למלוה אין לו ללוקח על הלוה אלא תרעומת, מפני שמחל המלוה שעבוד השטר באותו פרעון, וכי היכי דמצי מחיל הכי נמי נפרע ממנו וכופין את המלוה להחזיר ללוקח מה שקבל מן הלוה.
ואיכא דפליגי ואמרי דאי פרע למלוה בשטר שכתב ומסרו לו חברו בעת מכירתו לא נפטר לוה מלפרוע ללוקח. גם חולקין כמו כן דאי מסר ולא כתב או כתב ולא מסר או מסר וכתב ולא כתב ליה קני הוא וכל שעבודו, בכלן אם פרע למלוה הלוה אין כופין הלוקח להחזיר לו השטר חוב, ואפילו נותן לו דמי הנייר, אא"כ נותן לו מה שנתן בו כשקנאו. וזה טופס מה שכתבו בזה, מסתברא דכיון דלוה הוה ידע דמלוה זבין לשטריה בכתיבה ומסירה ובקני הוא וכל שעבודו דאית ביה, וקי"ל כל שטרא קלא אית ליה, מצי לוקח למימר ליה לא היה לך לפרוע כי אם לי אבל לא למלוה שהרי נסתלקת מעליו ופשעת כשפרעת לו ותשלם חובי. וראיתם מההיא דגרסינן בפרק שנים אוחזין [ב"מ י"ט ע"ב] מצא שובר בשוק בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל. ומקשינן ואמאי ניחוש דילמא כתב ליה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלא וזבנה לכתובתה בטובת הנאה בין ניסן לתשרי ואתי בעל ומפיק האי שובר דכתיב מניסן ומפסיד ללקוחות. מהכא שמעינן דטעמא דכתיב שובר מזמן המוקדם למכירתה הוא דמפסידה ללקוחות, דאשתכח דחספא בעלמא זבין להו, דהא אכתי אינו חב לשום אדם בשעת כתיבתה, אבל לא חיישינן דלאחר מכירתה דלוקח אזלא ופרע לה בעלה וכתבה לה שובר ומוסרת אותו עכשו לבעלה משום קנוניא דלקוחות, דא"כ טעני לקוחות לבעל אתה תשוב ותפרע לנו פעם אחרת שהפסדת אם פרעת לה כלום, אחר שידעת והיה לך קול שאצלנו היתה כתובתה מכורה, ולפיכך מוכיחין שחייב הלוה לפרוע ללוקח פעם אחרת. גם כתבו דהיכא דמסר ולא כתב או כתב ולא מסר או מסר וכתב ולא כתב בשטרו שיזכה בו ובכל שעבודו אין ב"ד כופין ללוקח שיחזיר השטר ללוה אע"פ שפרעו המלוה, ואפילו נותן לו דמיו של הנייר, אא"כ נותן לו מה שנתן כשקנאו, דמצי א"ל אתפוס בידי כל דהוא ולצור קניתיה ולצור בעינא לה. ומביאין ראיה מפירוש ר"ש [כתובות פ"ו ע"א] שפירש ומאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה מן המוחל דמי ניירא, שלא מכר את הנייר וא"ל הרי הוא בידך, אלמא דלפירושו אין מוציאין את הנייר מידו. ויש נמי שעוקרים כל הגרסא ול"ג ומאן דלא דאין דינא דגרמי, ואומרים כי הסופרים שבשוה משום ההיא דהשורף שטרותיו של חברו דאיתיה בפרק הגוזל [ב"ק צ"ח ע"ב], דהתם אתי שפיר דלמאן דלא דאין דינא דגרמי מגבינן ליה דמי ניירא דקנה מיניה, אבל הכא גוף השטר בידיה דלוקח קיימא היכי משלם ליה אפילו דמי ניירא כיון דלא דאין דינא דגרמי. כל זה מתברר שאין דעתם נוטה להוציא השטר מידו. ומלתא צ"ע. ובסברא זו אם יאמר הלוה למלוה לא אפרעך עד שתחזיר לי שטרי מאחר שהוא ידוע שהשטר הוא ביד הלוקח וישנו בעולם אין כופין אותו לפרוע בשובר, וכמו שכתבנו בשער ל"א בספרינו זה.
<h2>דף קב:</h2>
גרסינן בפרק הגוזל קמא ת"ר הלוקח שדה בשם חברו אין כופין אותו למכור ואי אמר לו על מנת כן כופין אותו למכור. ואמרינן מאי קאמר, ה"ק הלוקח שדה בשם ריש גלותא אין כופין ריש גלותא למכור, וריש גלותא לאו דוקא. ואמרינן עלה מכלל דמקנה קני לה אידך לימא להוי פליגא אדבני מערבא דאמרי מי הודיעו לבעל החטים שיקנה החטים לבעל המעות. ומשני אי משום הא לא קשיא כגון דאודעינהו לסהדי ואודעיה לדידיה. מהכא שמעינן שאם ראובן הלוה מעותיו ללוי ובשעת ההלואה בקש ללוי שיחייב עצמו מהם בקנין ובשטר על שם שמעון ושייר לעצמו שיבא השטר לידו של ראובן, וכשתובעו ראובן ללוי בזמנו השיבו כבר נתחייבתי לשמעון במצותך ואיני פורע לך כלום, וראובן השיב לא עשיתי הדבר כי אם דרך אמנה שאני האמנתי בו שיודה לי האמת שממוני הוא ולא שלו ועליך שקבלת ממני ממוני מוטל לפורעני. והאי ענינא מסתברא דדינא הכי הוא לפי סוגיאת הלכה זו, הודיע לדידיה ולסהדי בשעת ההלואה דלפיכך כתיב בשטרא על שמיה דשמעון [שלצורך] דבר שבלבו הוא עושה, כגון לכסויי מעינא שלא להשביע את עצמו, היכא דשמעון שתיק ולא מערער במידי פשיטא דהדין עם ראובן, דהא אודעינהו דלא זכי ליה מידי לשמעון ובחזקת ראובן עומד הממון, שהרי הוא הוציאו והלוהו, ואף שמערער שמעון [אם] אודעיניה לדידיה ולסהדי פשיטא נמי דההוא חוב דראובן הוא ולדידיה גמר לוי ושעבד נפשיה, ואפילו לדעת בני מערבא. והיכא דלא אודעינהו לא לדידיה ולא לסהדי אלא שעושה ענינו בסתם ושייר שיבא השטר ליד ראובן, היכא דשמעון שתיק [ולא] מערער כיון דלית הלכתא כבני מערבא אלא כר' יוחנן דגובה ראובן חובו ולדידיה שהלוהו משתעבד כיון דאידך שתיק ולא מערער. אלא אי איכא לספוקי היכא דלא אודעינהו ועושה דבריו בסתם ומערער שמעון ואומר דלדידיה הוא ואע"פ שלא היתה ההלואה מממונו, מפני שטוען שראובן עשה ענינו כמזכה לו אותו ממון, דכיון שצוהו ללוי לכתוב החוב על שמו ולשעבד עצמו ונכסיו בקנין לשמעון ולפרוע לו ממון זה לזמן קבוע, הילכך ה"ל כנותן ממון לחברו ואומר לו תנהו לפלוני, דכל האומר תנו כאומר זכו דמי [גיטין י"א ע"ב], וקנה שמעון אותו ממון. ואע"ג דמההיא סוגיא דהגוזל משמע מקנא קני אע"ג דלא אודעינהו לדידיה ולסהדי, דהא לא איתוקמא סברא דבני מערבא, מ"מ י"ל דלא מיירי הכא כשמערער זה שנכתב על שמו, אבל היכא דמערער בהא לא מיירי, ואולי יהיה הדין כסברא זו דקני שמעון אחר שמערער ולא אודעינהו, או דילמא כלך לאידך גיסא דאפילו מערער שמעון כיון דמודי לראובן דממונא דיליה הוא אלא שרוצה לערער בו מפני שנדמה בעיניו כמו שזכה אותו לו ראובן, בודאי זה אינו כלום, דכיון דאמר כתבו ותנו לו השטר הרי זה גלה דעתו שאינו לא לשון זכיה ולא לשון הודאה שיהיה על שמעון, שהרי לא הוציא בשפתיו אלא שיעשה השטר על שם שמעון והיה מדרך אמנה שסמך עליו ולא זכהו כלום לשמעון, ונעמיד הממון בחזקת זה שנתנו ושהיה שלו, כיון שהוא אינו בא עליו אלא בטענה שבאותה שעה זכה בו מחמת דבריו, ומהימן ראובן דלא זכה בו. ולא מבעיא לסברא דרבינו אבן מיגש ז"ל והר"ם תלמידו ז"ל שנאמן לומר שטר מכר היה לי ואבד, שיש להאמינו בכל טענותיו משום מגו, שאף לדברי שאר המורים החולקים עליהם כיון דמודה שמעון שלא היה מממונו אין זה לשון זכייה ופורע לראובן שהלוהו. וכסברא בתרא מסתברא. ואף הרמב"ן נשאל ממני בזה והשיב [סימן נ"ז] שנ"ל שהדין עם ראובן, דכל כה"ג לא הוי הודאה דמעות דשמעון הוו אלא לפנחיא בעלמא כתב הכי.
